שיעור בהמראה

הבת שלי סגרה היום תפקיד לשנת השירות שלה.

מתוך אין ספור מקומות ותפקידים היא התמקדה באחדים, ונסעה לבדוק, לסייר, להתראיין.

כל נסיעה שכזו היא יום שלם שמתחיל בחמש בבוקר ומסתיים בשעות החשיכה.

אחרי הנסיעה הראשונה שלה שאכזבה אותה קצת, שאלתי אותה מה היא הכי רוצה, והיכן אפשר למצוא את התפקיד הזה שהיא הכי רוצה?

ואם מדובר במקום אחד או שניים שהיא באמת רוצה, מדוע היא נוסעת לבדוק תפקידים אחרים? לא חבל על הזמן?

היא אמרה שהיא מכינה לעצמה תוכנית ב' למקרה שתוכנית א' תיפול (בחורה הגיונית)..

תוכנית ב' שלה היתה פשרה על תפקיד שהוא בסדר ולא יותר, וזה לא הביא לה שמחה מרובה.

אני מבינה ומכירה את הנטיה לחפש הגנה בפשרה- כמו רשת מגן. לפעמים אין ברירה וזה הכרחי.

אבל בוודאי בגיל צעיר כשכל האפשרויות פתוחות אדם יכול להרשות לעצמו לפעמים לעוף,

יכול לקחת סיכון מחושב ו- מקסימום יצליח...ואם לא- אז יכול לחפש את הפלאן בי שלו, שכנראה יחכה.

מנסיוני בחיים עד כה למדתי שפשרה אולי מביאה ביטחון אבל לא בהכרח אושר, ואף להיפך-

פשרה עלולה ליצור תיסכול בגלל תחושת החמצה- על דרך שלא העזנו לקחת ולכן לא נדע לעולם מה יכול היה להיות בה.

אני חושבת שאחד הדברים המפחידים בחיים הוא "להתעורר" בגיל זקנה מופלגת, כשכבר מאוחר מדי, ולהרגיש החמצה על דברים שלא עשינו בחיים- כי חששנו להעיז.

בגלל שראיתי שבתי מבולבלת, שהבלבול הזה מתיש אותה נפשית ומאמלל אותה, יעצתי לה ללכת רק על עדיפות א'- שהוא החלום האמיתי שלה- ולתת שם 100 אחוז, בכל הכח, 'אול אין', לא לבזבז זמן וכוחות על אופציה ב'.

כך, כשהיא תבוא להבחן לתפקיד שהיא הכי רוצה מתוך 100% מחוייבות והזדהות, ב-100% מכוונות והשקעה-היא גם תצליח. האמונה שלי בה מוחלטת, אני מכירה את היכולות שלה ויודעת שיש לה את מה שצריך עבור התפקיד הזה, כלומר המכשול פה היה כזה של אמונה עצמית, ולא של יכולת.

הבת שלי באמת הקשיבה ובאומץ החליטה לקפוץ למים עם כל מה שיש לה, כלומר להתמקד רק באפשרות א' ללא פשרות.

כשהלב שלם וכל כך רוצה דבר אחד, ומרוכז בו בלבד, יכולת הביטוי אחרת- יותר ממוקדת, הרגש יותר מחובר, המסר עובר הרבה יותר חד ומשכנע, ויש להט והתלהבות בכל זה, שאי אפשר להתעלם ממנה.

עברו שלושה ימים והיא קיבלה הודעה שהם רוצים אותה שם, בעדיפות א' שלה, למרות שרק בעוד חודש אמורים להודיע אם מתקבלים. כמובן השמחה היתה ועודנה גדולה.

הבת שלי למדה לימוד חשוב לחיים- מהו הכח של היכולת למקד ולהגדיר לעצמה מטרה ברורה, בשילוב הנכונות לפעול להשגתה. למדה שלפעמים צריך להעז וללכת על כל הקופה, כי לפסוח על שני הסעיפים גוזל אנרגיה שחשובה לפעולה נחושה.

נזכרתי בטיסה הראשונה שלי לארה"ב, בשנות ה-80, בג'מבו ענק. לאחר שנסגרו דלתות המטוס הוא החל בנסיעה איטית לאורך מסלול ההמראה. נסיעה שנמשכה דקות ארוכות מאד, וממושבי ליד החלון ראיתי שזו לא מהירות גבוהה במיוחד, והיא נמשכה ונמשכה, ואני זוכרת את המחשבה המודאגת שעברה בראשי- "איך הוא הולך להמריא ככה?" היה לי ברור שהוא צריך לנסוע הרבה הרבה יותר מהר כדי לצבור תאוצה ולהיות מסוגל להתנתק מהקרקע. אבל לא היה את מי לשאול ופשוט דאגתי לי בשקט כמה דקות, (טיסה ראשונה, כן?) עד שהוא שינה זווית, נעצר, ואז התפנית בעלילה- לפתע רעמו המנועים בקול חדש לגמרי, בעוצמה חדשה ושונה, המטוס פצח בדהרה שהדביקה את גבי לכסא, ואז המריא אל על.

כדי לעוף צריך אומץ.

ההיסוס מאט, לוקח לעצמו אנרגיה שצריכה ללכת אל השגת היעד, מקרקע אותנו.

יש סיכון בנקיטת אומץ, ויש מה להפסיד.

יש סיכון והפסד גם באי נקיטתו ובהצטמצמות והתפשרות.

כשאתם בפרשת דרכים כלשהי- תחשבו מה יותר טוב ונכון עבורכם באופן אישי, תשקלו את האפשרויות

מתוך מודעות שלכל בחירה יכול להיות מחיר משלה.

אני מאחלת לכם הצלחה ושלמות עצמית בדרכים שתבחרו!